Category Archives: In memory

לזכרה של עדנה בוכמן (1929-2022)

אמי, עדנה בוכמן, נולדה בת”א בשנת 1929.

כילדה ניגנה בפסנתר עד גיל 17. כשהייתה בת 19, פגשה חלילן צעיר (אבי…),שאמר לה שחלומו הוא להתחתן עם נבלאית. כדי שיהיה לו עם מי לנגן את הקונצ’רטו של מוצארט…אז היא התחילה ללמוד נבל אצל קלרה סרבש – הנבלאית של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

אחרי שנישאו, נסע הזוג הצעיר לחו”ל להרחיב את השכלתו. עדנה למדה אצל מריה קורוצי’נסקה בלונדון, אצל רוזה ספיר באמסטרדם, ואצל מרסל גרנז’אני בניו-יורק.

עדנה הייתה הנבלאית הישראלית היחידה בתחרות הנבל הראשונה בירושלים. היא לא עלתה לגמר… אבל לישראל הייתה נציגה!

חלק גדול מזמנה הקדישה למלחינים ישראליים צעירים ומבטיחים, ולימדה אותם איך לכתוב לנבל.

אחרי התחרות הצטרפה עדנה לאופרה הישראלית, ובהמשך ניגנה כפרילנסר עם כל התזמורות בישראל כולל התזמורת הפילהרמונית, והשתתפה בהקלטות רבות עבור קול ישראל.

עבורי, כבנה של עדנה, להיות חלק מהשופטים בתחרות הנבל הבינ”ל, הינה סגירת מעגל מרגשת.

נוחי על משכבך בשלום אמא, באשר הינך – המשיכי ליהנות מהצלילים היפים של הנבל.

נעם בוכמן

לזכרה של רות מעיני (1948-2021)

טיפוח חדוות המוזיקה – רות מעיני (11 באוקטובר 1948 – 18 בנובמבר 2021)

טרם חלפו חמישה חודשים מאז נפטרה אמנו האהובה וכאב האובדן עדיין רענן וחריף, ובכל זאת, אחותי איילת ואני בחרנו לראות בבקשה לכתוב הספד עליה, הזדמנות לציין את אישיותה הייחודית באמצעות מסירותה לנבל, למוזיקה ולתלמידיה.

הייתה זו זכות לגדול בבית בו הדהדו צלילי הנבל העדינים אך העוצמתיים, שבו ניגנה אימנו. הנבל הרם והיפה היה תמיד ממוקם בסלון המשפחה, והוסיף נופך אצילי לנוף הביתי.

במהלך שנות עבודתה של אמא כמוזיקאית בישראל, היא חיפשה, ביצירתיות רבה, דרכים להנגיש מוזיקה לקהילה. היא הקימה שותפות, “רונדו העשרה מוזיקלית”, שהפיצה קונצרטים בבתי ספר ברחבי ישראל, שותפות שנמשכה עשר שנים. אמא ניגנה אינספור קונצרטים לילדים הן באמצעות השותפות והן דרך “סל תרבות ארצי”. הרעיונות המקוריים שלה לקונצרטים כללו מוזיקת עולם כמו גם קלאסית, ושובצו בהם הרכבים קאמריים שונים.

אימנו רות מעיני, שלימדה שנים רבות, הייתה לא רק מורה לנגינה בנבל עבור תלמידיה, אלא גם דמות שהיוותה עבורם דוגמא איך לחיות את החיים. שניים מתלמידיה דיברו בהלווייתה ואמרו כיצד היא מייצגת עבורם את הנבל וכי הם חשו שהיא גם מורה לחיים, מנטורית של ממש.

במחשבותיה על הדור הצעיר, אמינו החלה ללמד ילדים על נבל קלטי. היא השיקה תוכנית מיוחדת ב “סולמות – מוזיקה לשינוי חברתי” (של התזמורת הפילהרמונית הישראלית) של לימודי נבל לילדים עיוורים ולקויי ראייה.

רות מעיני הייתה אחת הדמויות המרכזיות של עולם הנבל בישראל וזכתה להערכה רבה בחו”ל. הרפרטואר שלה חבק את כל היצירות המרכזיות שהולחנו לנבל, הן סולו, סולו עם תזמורת, כחלק מהרכבי מוזיקה קאמרית. היא גם ביצעה בתזמורת את כל היצירות החשובות שבהן תפקיד מרכזי לנבל. אמא גם ביצעה בבכורות עולמיות יצירות של אחיה – דודנו האהוב, עמי מעיני (1936-2019). בדברה על יצירותיו התובעניות ביותר, היא נהגה לומר שמי שהתמודדו עם היצירות של אחיה לנבל, קידמו את רמת הנגינה שלהם באופן משמעותי, שכן הפסאז’ים ומעברי הפדלים הם מורכבים ביותר.

אמא היפה, האדיבה והאצילה שלנו זכורה לכל כאישה אופטימית וכריזמטית שתמיד האירה כל חדר שאליו נכנסה. מחלת הסרטן הכניעה את גופה אך לא את רוחה האיתנה, שלא ויתרה עד שנשמה את נשימתה האחרונה. תכונתה זו מתוארת בצורה הטובה ביותר במילותיה שלה, ממכתב לחבר, מיום 21 בנובמבר 1996:

“אני למזלי נולדתי עם אופטימיות רבה והתברכתי בקשר למוזיקה המשמשת מזור לכל אכזבה ותסכול. ברגעים הקשים בחיי יכולתי לקחת את הנבל ביד, לנגן ולהשתתף בעשייה מוזיקלית הדוחקת מחשבה ורגש כבדים לקרן זווית ולו לזמן מה. יכולת זו מילאה אותי תמיד בכוחות חדשים ועל כך אני אסירת תודה.”

מאת סיוון מעיני דור ואיילת מעיני שטופר

לזכרה של יהודית ליבר (1940-2020)

הרשמים והזיכרונות שהותירה בי יהודית

פגשתי ביהודית לראשונה בשנת 2003 כשהיא הזמינה אותי לכהן בחבר השופטים של תחרות הנבל הבינלאומית בישראל. המוניטין שלה כמי שמקפידה על הסטנדרטים המוזיקליים הגבוהים ביותר ושומרת על הדירוג הגבוה של התחרות ברמה עולמית, כבר הפך אותה לאגדה לצד היותה נגנית ראשונה בנבל בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. ידעתי שהיא הייתה אדם המעורר יראת כבוד. הייתי לחוצה ונרגשת לקראת הפגישה איתה.

הפגישה הראשונה הייתה בארוחת חבר השופטים.  כשהקשבתי לה מסבירה בבהירות, בחמימות ובהומור כיצד אמורה התחרות להתנהל, התחלתי להירגע. היא הייתה אנושית אחרי הכל!

וכך החלה הידידות שלנו.

אני רוצה לחלוק את התובנות שקיבלתי ממנה כמנהלת התחרות הזאת. עבור יהודית הרכיב החשוב ביותר בתחרות היו המתמודדים. הצרכים והנוחות שלהם היו בראש סדר העדיפויות שלה והיא חשבה על כל פרט ופרט. צוות נפלא של “אימהות” עמד לרשות המתחרים לכל מקרה של געגועים הביתה או נבלאים שחשים חרדה. טכנאי נבל היה חלק מהצוות כדי לוודא שהנבלים של כולם במצב טוב. והיא לא שכחה להוסיף גם שעשועים והנאות וגם לארגן עבור המתמודדים טיולים ברחבי ישראל האהובה שלה.

בילוי של ערב עם יהודית תמיד כלל כוס וודקה ושיחה. השיחה יכולה הייתה לסוב על משפחתה, במיוחד הנכדים הנערצים שלה, על נבלאים, על ניואנסים כגון טון, טכניקה והכי חשוב – מוזיקליות, של הנגינה בנבל, או על סיפורים מצחיקים וחוויות משנותיה בסיבובי הופעות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. תמיד היה צחוק. הצחקוקים והחיוכים שלה יכלו להאיר כל חדר. באחד ממסעותיה האחרונים לארה”ב, היא עצרה בניו-יורק כדי לבקר אצלי. ווידאתי שיהיו ברשותי מכונת אספרסו הגונה וודקה קרה. לא היינו צריכות לצאת לראות את אתרי התיירות של ניו יורק. היו כל כך הרבה חדשות להחליף בינינו.

יהודית הייתה מסובכת. היא הייתה כנה, שנונה, נאמנה ובעלת אינטליגנציה חריפה. היא גם יכולה הייתה להיות רודנית ועקשנית אבל תמיד הייתה במרדף אחר מצוינות, בעצמה ובאחרים.

כשהעולם התחיל להיסגר בשנת 2020 אחד האנשים הראשונים ששמעתי מהם היה יהודית, בודקת מה שלום חברותיה ברחבי העולם. “האם את ומשפחתך בריאים? האם את מוגנת?” זו הייתה יהודית.

קארן לינדקוויסט – שפייר

לזכרו של סרג’יו נטרא (1924-2021)

דברים לזכרו של סרג’יו נטרא שנפרד מאתנו לפני כשנה

המלחין הפורה ורב המוניטין היה דמות מוכרת ומערכת בעולם כולו. אני מתכוונת לכתוב כמה מילים לזכרו מהפן האישי.

זכיתי לבצע את יצירתו, סונטינה לנבל, חודשים מעטים אחרי המעבר שלי לנבל וזמן קצר אחרי שזכתה בתחרות לכתיבת יצירת חובה בתחרות הנבל השלישית.

המורה שלי, קלארי סרבש וייסגרבר, הייתה שופטת בתחרות  הזו והחמיאה לי מאוד על ההבנה של החומר, כמו גם סרג’יו עצמו, אחרי ששמע אותי מבצעת אותה באירוע חשוב של קרן התרבות אמריקה ישראל.

על הרקע הזה נוצרה ידידות רבת שנים שהתחזקה בקונגרסים לנבל ברחבי העולם, לשם הגיע כאורח כבוד וזכה להכרה והערכה רבה. הייתי אפילו מוסיפה- חביב המלחינים הכותבים לכלי המיוחד שלנו. הוא ישב בפנלים של הקונגרס הבין לאומי ותרם רבות לדיונים על כתיבה בת זמנינו ולרעיונות הקשורים במפעל הכל כך משמעותי של עולם הנבל- הקונגרס הבין לאומי מיסודה של פיה ברגהאוט.

הנציגים הישראלים ואני בתוכם, נהנינו מאוד מחברתו וחברת אשתו האמנית סוניה, באירועים שמחים לתוך הלילה.

כמי שביצעה ביצוע בכורה את יצירתו “מוזיקה לניקנור” שנכתבה בהזמנתו של ניקנור זבלטה אבל לא בוצעה על ידו, אני יכולה להעיד, כמו רבים, שנטרא ניחן בחוש יוצא דופן  בכתיבה לנבל.

את הסונטינה אני מעריכה מאוד לא רק מסיבה זו. אני חושבת שהיא נציגה של כתיבה מעולה ותמציתית. לדעתי היא ממש פנינה מושלמת ולמרות התקופה בה נכתבה, היא נגישה גם לאוזן הפחות מקצועית ואהובה מאוד, עד לרמה שאנשים בקהל ביקשו, לא פעם, לשמוע אותה שוב באותו קונצרט.

במאסטריכט שבהולנד, אירנה קגנובסקי ז”ל התבקשה לחזור על היצירה הקאמרית שלו אותה ביצעה, דבר שגרר דיון עם איגוד הנגנים של משתתפי הרביעייה שבסופו אושר להם לשוב ולבצעה. בעיני זה לא דבר של מה בכך.

סרג’יו היה פעיל בהלחנה ופורה מאוד עד ימיו האחרונים.

אני רואה בו מודל לדמות אומנותית ייחודית עם חריצות, לבביות וצניעות כובשת לב.

יהי זכרו ברוך.

עדינה הרעוז, ניבלאית

In memory of Sergiu Natra (1924-2021)

In Memory of Sergiu Natra, Who Left Us Last Year

The prolific and respected composer was a well-known and esteemed personality worldwide. I would like to share a few thoughts in his memory on a personal level.

I was privileged to play his work, Sonatina for harp, just a few months after I transitioned to harp and a short time after it won the contest for an “Israeli Piece” at the Third Harp Contest.

My teacher, Klari Szarvas-Weissgerber, was a judge at this contest and complimented me warmly for my understanding of the material, as well as Sergiu himself, after he heard me play it at an important event of the America-Israel Cultural Foundation.

This was the start of a friendship spanning many years, reinforced at harp congresses throughout the world, where he arrived as a guest of honor and was widely recognized and admired. I would even add – he was the favorite composer who wrote for our unique instrument. He sat on panels of the international congress and significantly contributed to discussions on modern-day composition and ideas related to the very important enterprise of the world of harp – the World Harp Congress founded by Phia Berghout.

The Israeli representatives, myself included, greatly enjoyed his friendship, together with his wife, the artist Sonia, at festive events long into the night.

Having played the premiere of his work Music for Nicanor, which was composed at the request of Nicanor Zabaleta but not played by him, I can testify, like many others, that Natra was gifted with an exceptional ability to compose for the harp.

This is not the only reason that I greatly appreciate Sonatina. I think that it represents excellent and succinct composition. In my opinion, it is a perfect gem, and despite the period in which it was composed, it is accessible even to less-professional ears and very beloved, to the extent that the audience asked, more than once, to hear it again even at the same concert.

In Maastricht, Netherlands, the late Irena Kaganovsky was asked to repeat his chamber work that she had played, which aroused a discussion with the musicians’ union of the quartet participants, at the end of which they were granted permission to play it again. In my eyes, this is no small feat.

Sergiu was an active composer and very prolific until his final days.

I believe that he is a role model of a unique artistic personality who is dedicated, friendly, and possesses a captivating sense of modesty.

May his memory be a blessing.

 

Adina Haroz, Harpist

 

In memory of Ruth Maayani (1948-2021)

Preserving the Joy of Music Making – Ruth Maayani (11 October 1948 – 18 November 2021)

It was both an honor and a sad occurrence to be asked to write a eulogy for our mother, Ruth Maayani. It is not yet five months since our beloved Mother passed away and the pain of her loss is still fresh and acute, yet my sister Ayellet and I chose to see this as a chance to celebrate her unique personality through her dedication to the harp, to music and to her students.

Growing up with the gentle yet focused sound of our Mother’s cultivated harp playing resonating through the home was indeed a privilege. The beautiful concert harp was always situated in the family living room, adding somewhat of a noble touch to the domestic view. Mother’s dedication to music and to the harp was reverent – our childhood home was a demonstration that a priceless way to educate one’s children is through the setting of a clear and constant example to them. The way our Mother went about realizing her values spoke volumes to us. She raised us on her own, yet still found time to meet all our needs and beyond, while making sure that her playing remained at the highest standard. She would practice after we went to bed when we were young, or would drive to Jerusalem twice a day for orchestral rehearsals in the morning and concerts in the evening, so she could spend the afternoon with us.

During her years of freelance work in Israel, her creative mind was also looking for ways to bring music to the community through her business partnership which distributed concerts to schools throughout Israel, a partnership she held for ten years. She played countless concerts for children both through her partnership and through “Sal Tarbut Artzi”. Her ideas for concerts were very original, spanning world music as well as classical, including various chamber ensembles. She herself performed with her lifelong flutist friend, Yechiam Peled RIP, many times, and also including original music composed by Mischa Bleherovich after a beloved children’s book she used to read to us, The Painter and the Bird.

We remember how she spoke of her master teacher at Juilliard School of Music, Marcel Grandjany. It seems that they were well matched in that they were both calm and placid, and he knew how to bring out Mother’s best qualities as a harpist. Her concept of sound called for the use of the tip of the fingers to create a focused and resonant sound that could penetrate the texture of the orchestra and carry to the last row of the concert hall. She would always make sure that each note in a passage or a chord could be well distinguished yet create an even and seamless whole. Having had a master teacher assisted in her becoming a master teacher herself. She dedicated so much to her students – teaching them how to practice, how to be well organized, how to produce a beautiful sound, and all this from the very first lesson.

Mother was not only the teacher of harp playing, she was also a mentor to her students and an example how to live life. Two of her students spoke at her funeral saying how she epitomized the harp for them and that they felt she was a life teacher as well.

Ruth Maayani was one of the central figures of the harp world in Israel and was well respected abroad. Her repertoire spanned all the major works composed for the harp, both solo, solo with orchestra, chamber music and the harp parts in all the major works for orchestra. Mother also gave many world premieres of works by her brother and our beloved uncle, Ami Maayani (1936-2019). Speaking of his extremely demanding compositions, she used to say that those who tackled her brother’s works for the harp, elevated their level of playing dramatically, due to the complex passage and pedal work.

At around age forty, Mother joined the newly established Israel Symphony Orchestra Rishon LeZion. This orchestra also became the orchestra of the New Israeli Opera, which kindled her passionate love for opera and she found great joy in the harp parts of opera, particularly those by Puccini. She also took pride in having played all of his operas.
But it was not only Puccini’s operas that were close to her heart; we remember that Mother mentioned being tearful at the end of a run of The Tales of Hoffmann by Offenbach, and being moved by Tchaikovsky’s Eugene Onegin, to name only a few examples.

Conductors who came to the NIO quickly learned that the principal harpist of the orchestra could be relied on completely and they need not even worry about bringing her in, because she knew all her entrances. We recall how she always used to prepare the parts well in advance, listen to recordings, mark her parts with all the pedal changes and queues of important entrances of other instruments. One particular example comes to mind; during the early 90’s, conductor Roderick Brydon (1939-2010), who was a champion of Britten’s operas and conducted them all over the world, came to the NIO to perform The Turn of the Screw. He wrote to Mother, after the run of performances, that he knew that he needed to pay special attention to harpists when working on this work, but in Tel Aviv, he was calm.
Mother also bestowed the same love on all the major works for the orchestra, most notably, Berlioz’s Symphony Fantastique, Mahler Symphonies and Lieder and the Bartók Concerto for Orchestra.

A special place in our hearts is reserved for the harp parts of Tchaikovsky’s ballets. The Nutcracker, Swan Lake and The Sleeping Beauty were an integral part of our childhood, as well as knowing every note of the beautiful harp cadenzas that resonated in our home.

For us, her daughters, Mother’s going out in the evening to play concerts, brings back the warm and familiar feeling of her routine: taking a proper nap in the afternoon; practicing the part before each performance, whether it being the first or the last; showering and donning black concert attire and us hearing the click of her make up box. She would always leave early and arrive at the opera house’s pit well in advance to make sure the harp was well tuned during the quiet before all the other musicians came to warm up. Coming to operas many times, we remember coming to say hello to Mother over the pit, to find her tuning the harp again.

Mom had always said that is it important to know when is the right time to retire; when she was at the height of her powers and not beyond. She took the first opportunity to do so and dedicate her time more fully to her family and the arrival of new grandchildren, and to focus mainly on teaching. She initiated the creation of lever harps that young children could learn to play on, until they were tall enough to progress to a concert harp. This evolved into her launching a special program at “Sulamot” Music for Social Change (of the Israel Philharmonic Orchestra) of harp studies for blind and visually impaired children.She developed an idea whereby the red and blue strings be brought out a bit forward so the students could distinguish them from the rest of the strings through touch.

Our beautiful, kind and noble Mother is remembered by so many as an optimistic, charismatic person who always lit up every room she entered. She was always ready to help people; both musically and otherwise. Although her body was beaten by cancer, her spirit remained unyielding, till her last breath. She found constant joy and solace in music and the harp. This philosopohy is best desribed in her own words, from a letter to a friend, dated November 21st, 1996:

“I myself, luckily, was born with boundless optimism and was blessed with a bond to music that is a balm to the soul at moments of disappointment and frustration. At the difficult moments of my life I was able to take the harp in my hands, perform and partake in music making that pushes aside heavy thoughts and emotions, even for a while. This ability always renews my strength and for this I am grateful.”
For more information, please visit https://ruthmaayani.com/index.html

By Sivann Maayani Dor and Ayellet Maayani Stopper

In memory of Judith Liber (1940-2020)

My memories of Judith

I first met Judith in 2003 when she invited me to serve on the jury for the International Harp Contest in Israel. Her reputation for maintaining the highest musical standards and world class ranking of the contest had already made her a legend as well as her playing as the principal harpist of the Israel Philharmonic. I knew she was formidable. I was nervous and excited to meet her.
The first meeting was at a jury dinner.  As I listened to her speak with clarity, warmth, and humor about how the contest was to be conducted, I started to relax. She was human after all!
And so began our friendship.
I want to share my observations of her as director of this contest. The most important element for Judith was the contestants. Their needs and comforts were her top priority. She thought of everything. There was a wonderful team of “mothers” for the homesick and anxious harpists. There was a harp technician on staff to make sure their harps were in fine condition. And she did not forget to add some fun, organizing sightseeing trips for the contestants around her beloved Israel.
An evening with Judith always involved a glass of vodka and conversation. The conversation could be about her family, especially her adored grandchildren, harpists, the nuances of harp playing including tone, technique and most importantly musicianship or funny stories about her years touring with the ISO. There was always laughter. Her giggles and smiles could light up a room.  On one of her last trips to the US, she stopped off in New York to visit me. I made sure to have a decent espresso maker and cold vodka on hand. We did not need to see the sights of New York. There was so much news to exchange.
Judith was complicated. She was honest, witty, loyal, and fiercely intelligent. She could also be imperious and stubborn but always in pursuit of excellence in herself and others
As the world started to shut down in 2020 one of the first people, I heard from was Judith, checking in on her friends around the world. “Are you and your family healthy? Are you safe?” That was Judith.

Karen Lindquist – Speyer

In memory of Edna Buchman (1929-2022)

My mother, Edna Buchman was born in Tel-Aviv in 1929. (A “Sabra”… to parents who emigrated from Russia.)

As a child, she learnt the piano till the age of 17, (when she joined the “Hagana” organization.)

When she was 19, she met a young flutist (my father…) (and fell in love with him…)

The flutist told her that his dream was to marry a harpist so that he can have someone to play the Mozart concerto with… So, she started to take harp lessons. Her teacher was Clara Szarvas, the first harpist of the newly established Israeli Philharmonic Orchestra.

After getting married, the young couple went to Europe and the US to further their music education. My mother studied in London with Maria Korchinska, in Amsterdam with Rosa Spier and in New York with Marcel Grandjany.

Edna was the only Israeli participant in that contest. (Personally, I remember that period before the contest as a time, when I could hardly see my mother because she was practicing…)

Well, she didn’t make it to the finals… but Israel had a representative in that first contest.

After the contest, my mother had a long career playing at the Israeli Opera, as well as a freelance for many Israeli Orchestras, including the IPO and took part in many recordings for the Israeli radio.

She also devoted much of her time to guide many young and prominent Israeli composers how to write for the harp.

For me as well as for my mom, the fact that I am a member of the jury of the International Harp Contest is a very special closure.

Rest in Peace mom and wherever you are now, enjoy this beautiful harp sounds.

Noam Buchman